על סדר היום

אור לחברה

אור לחברה

הרב קוק זצ"ל לא ראה בעיה מוסרית בכך שישנו פער כלכלי בחברה, כל זמן שלא נעשה בדרכי גזל ועושק. הרב אף לא שלל את בקשת העושר, כל זמן שאינה גוררת עמה קלקולים מוסריים ורוחניים, אף שבעצמו כמעט ולא הכיר צורת מטבע. הוא לא תמך בהפרת הסדר הטבעי של הכלכלה על ידי ריבוי חוקים ותקנות, תכנון ואמצעי אכיפה. הוא גם ראה טעם לפגם בסידור חברתי בו יימצא אדם נהנה מיגיע כפיו של חבירו.

 

מגוונת עד מאד היא משנתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. כמעט לא היה נושא שעלה על סדר היום הציבורי בדורו ולא זכה להתייחסות מעמיקה מצדו. והיום ניתן אף לגלות עד כמה הרחיק ראות והתייחס לשאלות המטרידות את דורנו, שנים רבות לאחר הסתלקותו. אולם נושא אחד, אשר הסעיר רבות אל המוחות ואת הלבבות בדורו של הרב, כמעט ולא זכה להארה; והמדובר – בסוגיא הכלכלית והחברתית. לא מקרית היא תופעה זו. ניתן לראות בה ממש "שתיקה רועמת", אשר הופרה רק לעתים רחוקות באמירה קטנה בפורום מצומצם, בכתיבה אישית שלא לשם פרסום או ברמזים עמומים במאמרים שונים.  

ניכר הדבר כי הרב החליט עקרונית שלא להשתתף בדיון הסוער אודות המשטר הכלכלי והחברתי הרצוי. שאלה זו – שעמדה בראש פסגת השאיפות של הציונות הסוציאליסטית – קטנה היתה. לא אל הנצח נשאה את פניה, לא אל הייעוד הנשגב של "ה' אחד ושמו אחד", כי אם אל סידורים מפורטים של חלוקת משאבים כלכליים. האם לשם כך סבלנו במשך אלפיים שנות גלות? האם לשם כך התקיימנו ושרדנו ארבעת אלפים שנה? האם אין שום דבר מעבר לשאלות אלה, שהן שאלות של 'כאן' ושל 'עכשיו'?

הננו נזרעים 'זרע אדם' ו'זרע בהמה'. כל הנטיות...  שאינן עוברות את הגבול של חיי החברה ושל חיי היחיד החומריים ומושגי המוסר המקושרים רק בתוכן ההווה הזמני – הנן עומדות רק בגבול הנפש הבהמית של האדם; ואין... תוכן העצמי של האדם, מתגלה, כי אם על ידי צלם א-להים שבו, האצור בנקודה התוכית של יראת ד'...

כל מקום שאין האור של הנקודה התוכית הזאת מגיע שמה, כל מקום שאין הקריאה בשם ד' באמת ובצדקה נשמעת – אין שם חיים פנימיים, חיי אדם, באמת, כי אם חיי בהמה שוררים שמה. כל התיקונים היותר טובים שאפשר לתקן בחיי החברה – אפילו על פי התכונה היותר מלאה שוויון ויושר – לא יוכלו להביא את האדם להצלחתו'נאדר בקודש' (ראשית דברים, סעי' י; בתוך מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 402)

סיבה נוספת היתה לה לשתיקתו הרועמת של הרב זצ"ל. הערכה רבה היתה לו לערכי הצדק והחסד, היושר והחמלה, אשר הונחו בתשתיתן של התנועות החברתיות. אולם דעתו לא היתה נוחה מהדגשת ממד הצדק בדבריהם. הרב לא ראה בעיה מוסרית בכך שישנו פער כלכלי בחברה, כל זמן שלא נעשה בדרכי גזל ועושק. הרב אף לא שלל את בקשת העושר, כל זמן שאינה גוררת עמה קלקולים מוסריים ורוחניים, אף שבעצמו כמעט ולא הכיר צורת מטבע. הוא לא תמך בהפרת הסדר הטבעי של הכלכלה על ידי ריבוי חוקים ותקנות, תכנון ואמצעי אכיפה. הוא גם ראה טעם לפגם בסידור חברתי בו יימצא אדם נהנה מיגיע כפיו של חבירו.

לא צדק ביקש הרב, כי אם צדקה. לא ארגון מחודש של המערכת הכלכלית אלא חברה של חסד. העוני, כתופעה, לא היה בעיניו "בעיה" אותה יש לפתור או נטל כלכלי המונח לעול על שכמה של החברה. העוני, על פי משנתו, הוא נכס מוסרי לחברה. הוא העושה אותה חברה של חסד. העני ממלא תפקיד חברתי חיוני. על כך מגיע לו כבוד. על כך מגיע לו שכר. ומתוך נקודת מבט זו ניתן לזהות גם את ממד הצדק שבצדקה.

התורה ציוותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו - להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם.

הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני אדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חיסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתירה... עין איה למסכת פאה (סי' ב)

מבט זה על העוני מביא להגדרה מחודשת של ערכי הצדקה. מתרוממים אנו מנקודת המבט הנמוכה ביותר של רגשי הרחמים הממלאים את הלב הנכמר אל מול המראה המבעית של הסובל העומד לנגד עינינו. מתעלים אנו אף מעל לרגש הנדיבות הממלא את לבו של איש החסד. או אז מגיעים אנו אל רגשי האהבה והאחווה כלפי כל עני ודל, כל סובל ודך. האחווה – יש בה כבוד, האחווה – יש בה אחריות אישית, האהבה – יש בה אכפתיות אישית בלתי אמצעית. האח והאוהב לא יסתפק ב"מתנה מועטת" אשר אך תרגיע את מצפונו בלא שתתן מענה של ממש למצוקתו של העני. האח והאוהב יהיה "משכיל אל דל", ישקיע מאמץ אמיתי לחלץ את העני ממצוקת עוניו.

תפיסת "הצדק החברתי" של התנועות החברתיות לא ביקשה לבנות חברה חמה ואוהבת של גומלי חסדים, אלא חברה של צדק, אשר באמצעים מנהליים ומשפטיים תתמוך בעניים. לא חברה המכירה רק בזכויותיו של הזולת ביקש הרב לראות, אלא חברה בה מכיר כל אדם בחובתו כלפי זולתו. כמובן, אין מקום להתנגד לכך שהעניים יקבלו סיוע מן הקופה הציבורית; אולם ההתמקדות בכך מחטיאה את המטרה המוסרית שיש במצוות הצדקה, ובסופו של דבר – כפי שיכולנו אנו לראות במבט של עשרות שנים לאחור – אף מנציחה את העוני עצמו. הרב זצ"ל, על פי שיטתו, לא חיפש את התיקון החברתי בכינון של סדרים כלכליים חדשים, אלא בתיקונו המוסרי של כל אדם ואדם ובהכוונת החברה כולה אל מטרות משותפות, מטרות נעלות וגבוהות. תיקון זה לא יתרחש על ידי כך שהחברה תפטור את הפרט ממחוייבותו לזולתו, אלא להפך, על ידי כך שהוא יראה את עצמו כאחראי בלעדי וישיר על גורלו של חבירו, והשאיפות הרוחניות המשותפות יגבירו את הסולידריות בין הפרטים השונים המרכיבים את החברה כולה. וכאשר יגלו היחידים כי בהתאגדות משותפת יוכלו לסייע לעניים רבים בדרך יעילה הרבה יותר מאשר בצדקה פרטית – אזי יבקשו מן המדינה לעשות זאת בשליחותם. אז לא תהיה תבוא אחריותה החברתית של המדינה כתחליף לאחוות הפרטים, אלא כביטוי עמוק לרגשי האחווה והאחריות החברתית המפעמים בלב כולם.

כשאנו נשאלים על החיים החברותיים: מה היא מגמתם? - אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם כי אם זקוקים אנו לבוא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם... ובזה כבר אנו באים בהסכמה שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותן החיים החברותיים לבדם. ולא עוד, אלא שהדבר מוכרח הוא שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם ושהם עושים את הווייתם להוויה מטרתית – יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות עד שיהיו יורדים גם בערכם.

ובשביל כך תיקון העולם דורש ציפיית ישועה עמוקה... ותקוותם של ישראל הנצחית לאורו של משיח... היא היא בסיסו של עולם של כל מצביו, גם של העולם החברותי עם כל הסתעפויותיו. אורות הקודש (ב, תקסא)

מתוך כך, לא יכול היה הרב להשתתף בשיח החברתי. לתמוך בקפיטליזם דורסני המתעלם משוועת הדל ונאקת האביון – כפי שקיים כיום במדינה – לא יעלה על הדעת. לתמוך בסוציאליזם המאזין למצוקות העניים אולם טועה ותועה בדרך – אף זה לא נכון. מה נותר לו לרב זצ"ל? – חינוך. לחנך כל אדם לאהבת ה' ולאהבת הבריות, לאהבת ישראל ולאהבת התורה, לאהבת הארץ ולאהבת העם; לחנך את העם כולו אל פסגת השאיפות של כינון "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" על פי החזון הגבוה של נביאי ישראל. פעולת חייו זו של הרב – לא התעלמות היתה מן השאלות החברתיות, אלא בניין עומק של תשובה אחרת לחלוטין לשאלות אלה, תשובה המהווה אלטרנטיבה – לא רק לעמדותיהן של התנועות החברתיות, אלא לאותו מישור בו התנהל השיח שלהן.

לא בתיקוני החברה יתוקן האדם. האדם צריך תיקון פנימי, וזה יהיה קנוי לו על ידי נקודת יראת ד' בעוצם טהרתה, שהיא תשפיע מאורה על כל היושר החברותי, שהוא משוער קצת גם כן על פי התכונה הבהמית של האדם, ו"אדם ובהמה תושיע ד'". 'נאדר בקודש' (שם)

השמיטה והיובל, לשיטתו של הרב, לא היו דגם מעשי לחברה שוויונית, כפי שראו הוגי התנועות החברתיות, אלא הפסקה זמנית של שטף החיים הכלכליים לשם מפגש חווייתי ועמוק עם פסגה הרבה יותר גבוהה של שאיפות – פסגה בה מתאחדים הערכים החברתיים של צדק ויושר, חסד ואהבת הבריות, עם ערכים א-להיים גבוהים הבאים מעולם החירות העליון, עולמו של יובל, ומעולם שכולו שבת, עולמה של השמיטה. ערכים אלו יורדים אל חיי המעשה דווקא בתביעה מכל אדם לשמור על קניין אדמתו ונחלת אבותיו – לא בתור אינטרס כלכלי אישי ואנוכי, אלא כשמירה על מתנת ה'. "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". ודווקא מתוך ראייה רוחנית זו של ערך רכושו הפרטי בא האדם לשתף בפירותיו אף את זולתו, אשר גם הוא אדם הנברא כמותו בצלם א-להים.

צורך מיוחד הוא לאומה זו... כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה... אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות [=קשיחות הלב], המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור הא-להי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה – שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים – הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו... לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים מצד התוכן הא-להי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי. הקדמה לשבת הארץ (עמ' ח)

לדעתנו, זוהי תמצית משנתו הכלכלית והחברתית של הרב; וזוהי משמעותה של אותה שתיקה, אשר אמנם שקטה היתה, אולם קול הרעם שלה הולך ובוקע ממעמקים ונשמע בעוצמה רבה עד ימינו אלה.

השאיפה להשלמות הא-להית... הוא הכוח הרודה, הדוחף את החיים הרוחניים לתעודתם. בצימאון הנורא לטל של תחיה מאורה העליונה, כלול כל המילוי המעשי והשכלי... אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים באורחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקיבוציות. אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה. את האורה הא-להית... את השלמות במילואה היא מבקשת...

כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באוויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגליים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם - אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים ואורחות צדק ומישרים - סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסירחון שהחיים החומריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם. אורות הקודש (ב, שעה)

     

 

*    מאמר זה מבוסס על מחקר מקיף שפורסם בגיליון י"ט של 'צהר' תחת הכותרת "אורות החברה". המשך המחקר מופיע בגיליון כ' של 'צהר', ועוד רבות גנוז עמי.

למעבר לאתר האינטרנט של הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>