על סדר היום

בצדקה תיכונני - תגובת הרב אלי כאהן

בצדקה תיכונני - תגובת הרב אלי כאהן

בתגובה למאמרו של הרב עזריאל אריאל ענה לו הרב אלי כאהן זצ"ל: השיח הרבני אינו כולל מספיק התיחסויות לבעיות הסוציאליות של החברה בישראל, ושנביאי ישראל לא היו מתמקדים בנושאים העומדים במרכז השיח הרבני היום, אלא היו נלחמים למען רווחת היתום והאלמנה, הנכים וכדו'.

לקריאת מאמר 'בצדקה תיכונני' מאת הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>

שמחתי בקריאת הגליון הראשון של במעגלי צדק. התלוננתי בעבר לא מעט על כך שהשיח הרבני אינו כולל מספיק התיחסויות לבעיות הסוציאליות של החברה בישראל, ושנביאי ישראל לא היו מתמקדים בנושאים העומדים במרכז השיח הרבני היום, אלא היו נלחמים למען רווחת היתום והאלמנה, הנכים, מחוסרי העבודה וכדו'. היינו מוצאים אותם יותר במאהל של ויקי כנפו מאשר בשרשרת הישראלית.

אולי היה מקום לגליון פחות מהודר, אבל לא באתי כאן להטיף מוסר.

אני מבקש להגיב על מאמרו של הרב עזריאל אריאל  שבגליון הראשון, "בצדקה תיכונני, האמירה החברתית של הציונות הדתית", בו מבקש מחבר המאמר להעביר את מלוא כובד משקל נושא הצדקה מן המדינה לקהילה.

חלק מן הדברים שהוא כותב במאמר נראה בעיניי, חלק פחות, אך הקשר בין הנחות היסוד ובין המסקנה אינו ברור, שהרי את הבעייה המרכזית אותה הוא מציג אין הפתרון שלו בא לפתור.

אסביר את דבריי. 

הרב אריאל קורא בסוף מאמרו להקים "מערכת חדשה של צדק וצדקה, אהבה וחסד, אשר תצמיח חברה בריאה, אוהבת ותומכת, נותנת וגומלת חסדים, אשר תהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו". מי לא יהיה שותף לקריאה זו? ומי לא יברך על העשייה המבורכת של הגרעינים התורניים ועל קליטת משפחות נזקקות ביהודה ושומרון אותם מעלה הרב על נס, ורואה בם את פתרון הבעייה (עמ' 11)?

במרכז טעוניו של הרב אריאל מונחת ההנחה שסיוע לעניים אינו לטובתם. הם מפתחים תלות, כבודם נפגע, והם עלולים להתרגל לחיות חיי פרזיטיות. יש ללמדם להסתדר בכוחות עצמם.

נניח שהטעון אכן נכון. והוא בודאי נכון בחלק מן המקרים. במה עזרה קהילתית תפתור את הבעייה? האם התלות תהיה פחות גדולה אם תבוא מצד הקהילה ולא מצד המדינה?

איפה הבושה הגדולה יותר, כשאתה מקבל בחסד מן השכנים, המכירים אותך ושאתה מכיר, או בדין, על פי חוק מחוקי המדינה? האם הרמב"ם אינו מונה במעלות הצדקה שמצטט הרב אריאל (עמ' 9) את דרגת "לא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח" כמעלה גדולה מן המערכת הקהילתית בה "כולם מכירים את כולם" אותה מעלה הרב אריאל על נס (עמ' 10)? 

במישור הפרטי, נראה לכאורה שאין אפשרות לעשות הרבה יותר מאשר לתת בעילום שם לעני עלום שם. הרי אין לכל אחד יכולת להעניק לזולת צדקה ברמה הגבוהה ביותר: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמךעושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו על שלא יצטרך לבריות לשאול". אין לכל אחד מפעל להעסיק אנשים.

אך לפי הבנתי, הדגש ברמב"ם אינו על השותפות או מתן העבודה, אלא על מניעת הנפילה. הנקודה המרכזית היא נתינת האפשרות לא להזדקק לצדקה כלל. טיפול פרופילקטי, טיפול מניעת העוני ולא הצלה ממנו, זוהי הדרגה הגבוהה ביותר.

את כספי ההעברה, כספי ביטוח לאומי הנגבים במיסים ומועברים מעשירים לעניים, ניתן להשוות לדרגה השביעית של הצדקה. הנותן אינו יודע למי הוא נותן, והמקבל אינו יודע ממי הוא מקבל. יש להם עדיפות על צדקה פרטית מאחר ומדובר במסגרת רחבה יותר ובעיקר כי הנותן אינו נותן ממש לצדקה. הוא משלם סכום הכולל דברים החוזרים לו, לא הכל הולך לצדקה (אם כי בנוגע לחינוך עצמי, לרכישת מידת הצדקה נקודה זו אינה יתרון אלא להיפך).

את הדרגה הגבוהה ביותר תקיים המדינה על ידי הבטחת תעסוקה לכל אזרחיה. זה גם חלק מיסודות כבוד האדם, שהחברה מחוייבת להם.

אך יותר מכל, לענ"ד טועה הרב אריאל בכיוון החשיבה, בנוגע למה שנדרש ממדינה מתוקנת בנושא תיקון עוולות חברתיות.

נדמה שבעיניו העניים בהכרח אשמים במצבם, הם גרמו לעצמם את המצב הזה, ועליהם להחלץ בכוחות עצמם.

יש בטעון התעלמות מנקודה אחת חשובה. חלק גדול מן העוני אינו נובע מפרזיטיות, מחוסר רצון להחלץ ממצב כלכלי קשה. חלק מרכזי מן הבעיות נובע ממבנה כלכלי של המדינה, משיטה ניאו קפיטליסטית המבקשת להצעיד מדינות קדימה מבחינה כלכלית, כשהמדדים אינם מודדים את רווחת כל פרט בחברה, אלא מודדים ערכים כלכלים כללים, בלי להתיחס לשאלת חלוקת העושר בין אזרחי המדינה. במילים אחרות, במבנה הכלכלי ההולך ונבנה היום במדינת ישראל, וקדמו לה מדינות אחרות (בריטניה הטטשריסטית למשל), יש יותר ויותר עניים, אשר השיטה, ולא הפרזיטיות שלהם הפכה אותם לעניים. לפני שנה או שנתיים הם לא היו עניים. הם עבדו אז והם עובדים היום (אם לא פטרו אותם), אבל אכלו אז לשובע, והיום הינם רעבים ללחם. אלו אנשים שלפעמים עובדים ביותר ממשרה אך אינם מביאים הביתה משכורת המאפשרת לפרנס משפחה, אנשים שפוטרו כשמנהל הארגון שפיטר אותם מרויח סכומי עתק ומתמודד כל חודש עם הבעיה הקשה של איך לגמור את המשכורת בסוף החודש וכשהארגון מרויח מליוני דולרים, אך הדבר אינו מספק את בעלי המניות (ראה ערך הפיטורים בבנק הפועלים).

את הדרגה הגבוהה ביותר של צדקה יש בידי המדינה לקיים על ידי חקיקה, ואולי רק היא יכולה.

בסוגיא המרכזית בש"ס הדנה בענייני צדקה (בבא בתרא פרק ראשון) מובא "חידון" שעורך רבן יוחנן בן זכאי בו הוא שואל את תלמידיו לפשר הפסוק "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". שלל התשובות השונות המובאות שם דורש לימוד בפני עצמו והוא מרתק (אולי מאמר לאחד הגליונות הבאים). המכנה המשותף של התשובות הוא שהגוי- דהיינו עם ישראל- עוסק בצדקה- ודבר זה מרומם ("צדקה תרומם גוי") ואילו האומות עוסקות בחסד- ודבר זה נחשב להם לחטאת. מה ההבדל? חסד הוא דבר וולונטרי. לעומתו, צדקה הינה מלשון צדק, דבר המגיע בדין.

הצדקה איננה טובה אלא עשיית צדק. חלוקת העושר באופן בלתי שוויוני הינה חוסר צדק, עוול, וצדקה היא תיקונו. וכאמור, יכולה המדינה לדאוג לדרגה גבוהה של הצדקה בכך שתאפשר חלוקה צודקת יותר של המשאבים הלאומיים על ידי חקיקה. חקיקה זו תמנע התרוששות. היא יכולה לתבוע מעבר לשכר מינימום, שאסור לקיים פער בין המשכורות הגבוהות והנמוכות במפעל נתון, מעבר למספר שיקבע בחוק (העיר על זה הרב יעקב אריאל במאמרו "כי באלה חפצתי, מדיניות חברתית כלכלית על פי התורה, הצופה א' בסיון תשס"ד). יש בידי המדינה אמצעים לעשיית צדק שאין לקהילה המצומצמת.

הרב אריאל מתיחס לתפיסה הישנה של "תורה ועבודה" שבקשה לחבר בין ערכי הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה ההיסטורית, וקובע שנפגעה קשות מקריסת הקומוניזם (עמ' 7). כריכת עלייתה ונפילתה לקריסת הקומונזים אולי נכונה היסטורית, אבל לא זאת השאלה. השאלה היא האם השיטה של "תורה ועבודה" הציעה דרך צודקת ונכונה יותר? הרב אריאל אינו מתמודד עם השאלה, ומניח כמובן מאליו את המצב החדש של הגלובליזציה. הוא אינו מנסה לבחון אותו, אפילו לא במישור הערכי והעקרוני.

האין לתורת ישראל מה לומר בנושא? האם כפי שבעצמו מתאר הרב אריאל (עמ' 12), העובדה שמדינת ישראל פונה יותר ויותר לכיוון קפיטליסטי דורסני אינה דורשת התייחסות ערכית, תורנית, מוסרית? האין לקרוא תיגר כנגד מצב זה?

אך יותר מכל, האם יש בדברי הרב אריאל קצה חוט לפתרון המשבר הפוקד אותנו? האם ניתן לטעון ברצינות שהתיישבות משפחות נזקקות ביהודה ושומרון וריבוי גרעינים תורניים באזורי מצוקה יפתור את הבעייה ברמה הארצית?

אינני תמים עד כדי לחשוב שבידינו לעמוד מול תנועה כלכלית עולמית מעין הגלובליזציה. אבל האם אין בידינו לצמצמה, לפחות לגרום שמדינת ישראל לא תהיה מן המדינות בהן מתנהל הקפיטלזים היותר פראי וקיצוני?

האם לא יותר חשוב לחנך את מי שיש לו מאשר מי שאין לו, לעתים באשמת מי שיש לו?

העוני אינו גזירה מן השמים, הוא נכפה לרוב על ידי בני אדם מסוימים על בני אדם אחרים.

הפסוק "כי לא יחדל אבין מקרב הארץ" (דברים טו, יא) אינו קובע, כפי שכותב הרב אריאל, כי העוני לא יודבר כל עוד והעולם לא יגיע אל תקונו השלם (עמ' 8). מול פסוק זה מעמידה הפרשה בתחילתה פסוק אחר "אפס כי לא יהיה בך אביון". הדבר אינו תלוי בגאולה העתידית ותיקון כל העולם במלכות ש-די, אלא ביישום הלכות שמיטה. קרי ביישום חוקי הצדק החברתי של התורה, והחוק ה"סוציאליסטי" של ויתור על המגיע לי בדין, כסף שהלוויתי. ולכן אין דבר כזה, כפי שכותב הרב אריאל ש"על צוארו של העני מוטלת החובה להשיב את ההלוואה בזמנה עד הפרוטה האחרונה" (עמ' 9). אמנם יש חובה להחזיר חוב, אך אם לעני אין, אם אינו מסוגל להחזיר, תבוא השמטת החוב בשנה השביעית, ואז המבקש ממנו להשיב את ההלוואה עובר על עשה ולא תעשה.

גם בסיס הטיעון של הרב אריאל איננו נכון היסטורית, כשהוא טוען שהלוואה ניתנת לרכישת אמצעי ייצור, אשר בעזרתם יצא העני ממעגל העוני" (שם- וגם הרב יעקב אריאל כותב, בעקבות הנצי"ב שרק הלוואות לשם הבטחת הקיום נשמטות, במאמר בהצופה המוזכר לעיל). באופן פרדוכסלי, היתר עיסקא בא לו לעולם בגלל שהכסף הפך להיות אמצעי ייצור. כל עוד ומטרת ההלוואה היתה לחלץ עני מעוניו, כל עוד וסיפקה לו מוצרי צריכה בסיסיים, כל עוד ומי שנזקק להלוואה לא יכול היה לעמוד על רגליו, היה מקום לוותר. כשההלוואה הפסיקה להיות אמצעי קיום והפכה להיות אמצעי ייצור, נפטרו דרך ההיתר עיסקא מלוותר על החזר ההלוואה.

דברי הרב שמשמון רפאל הירש על אותו פסוק מהוים תשובה בהירה לדברי הרב אריאל:

כי לא יחדל אביון וכו': לא נאמר "מקרבך" או "מקרב ארצך" אלא "מקרב הארץ". ההתפתחות הטבעית של הדברים הארציים מביאה לידי כך שהבדלים גדולים של רכוש - מצוקה ושפע, עוני ועושר- יתגלו זה בצד זה. חוסר השויון של הכשרונות כבר גורר באופן טבעי חוסר שויון של רכוש, ושני בנים שנטלו חלקים שוים מבית אביהם יהיו שונים זה מזה בשיעור עושרים, אם האחד מפרנס רק בן אחד, ואחיו מטופל במשפחה גדולה; ואם זה האחרון עוד נפגע על ידי מחלות ופגעים אחרים, תיראה מצוקה מרה בצד רווחה ועושר כבר בדור השני. מצבים אלה של מצוקה מצויים באופן טבעי בכל מקום בארץ, אולם אל תניח להם להתקיים "בארצך", שהרי זו היא הארץ "שלך", הארץ של תורת ה' ושל ההנהגה הא-לוהית המיוחדת הקשורה לקיום התורה. שם התורה עצמה תאזן את ההבדלים הטבעיים האלה; שם כל עני יצמא בקרובו העשיר את אחיו; שם כל עני ואביון הוא "שלך", של הכלל… היחיד של הצבור היהודי לא ייפגע דרך קבע על ידי עוני ומסכנות…

במשטר של תורת ישראל מובטחת עזרה ותמיכה לכל עני הזקוק לסעד, ומי שזקוק לצדקה איננו מתבזה על ידי קבלת צדקה. גדולה מזו, תורת ישראל מורה שמי שאיננו מסוגל לעבוד ולהשתכר למחייתו ומתוך רדיפת כבוד מדומה הוא מקצר את חייו ואת חיי בני ביתו ובלבד שלא יטול מן הצדקה המגיעה לו, הרי זה עתיד ליתן את הדין: "כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים" (ירושלמי, סוף פאה)

ההצעה לפטור את המדינה מן האחריות לעוני, בשם התורה, ולמען חינוכם של העניים, והעברת כובד המשקל מן המדינה לקהילה - מסוכנת, מהווה נסיגה נוספת, ונוגדת לפי הבנתי את רוח התורה.

היא מושפעת יתר על המידה מן הרוחות החדשות הנושבות בכלכלה העולמית.

אין צורך רק בחברה גומלת חסדים כפי שכותב הרב אריאל, אלא יש צורך בחברה גומלת. נקודה. לא גומלת חסדים. אלא שגומלת לאדם על פרי עמלו. בדין. בדצק. ולא בחסד.

ואולי ניתן כך לפרש (לדרוש?) את דברי רב:

בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון: על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר, ועל שפורקים עול מעל צואריהן ונותנים על חבריהן ועל גסות הורח (סוכה כט:)

בעיות כלכליות נגרמות מארבע סיבות מרכזיות: חלקן מצד העשירים, המעסיקים, וחלקן מצד העניים. הלנת משכורת (כובשי שכר שכיר) ואי מתן גמול הולם לעבודה (עושקי שכר שכיר) גורמים לבעיות כלכליות, כי מעבר לכך שאינם מוסריים בפני עצמם,  הם יוצרים חוסר מוסר עבודה, חוסר רצון לעבוד בכלל, והפעילות הכלכלית תיפגע מכך בסופו של דבר, והעשירים גם הם ייפגעו.

מאידך, פריקת עול מעל הצואר ונתינתו על הזולת מאפיינת לעתים את העניים. משהו אחר ידאג להם. הם מצפים לסיוע נדיב מהזולת, מהמדינה. אינם נלחמים על קיומם. גם זה יוצר בעיה כלכלית, ובסופו של דבר השכבה העשירה לא תוכל לשאת אותם על כפיה, גם היא תקרוס, ומה יהיה בסוף?

ועל גסות הרוח, מפרש רש"י "שמתגאים ומשתררים על אחיהם בשביל עושרם". היש הגדרה טובה יותר של המתעשרים החדשים, הנהנים ממדיניותה הכלכלית החדשה של מדינת היהודים?