מה ההיררכיה בין יהדות לבין הערכים של העולם המודרני?
בעיני השאלה הזאת בכלל לא מתחילה. כי השאלה היא לא מי בראש, אלא השאלה היא מי בלב? מה נקודת האמת, מה נקודת התוכן הפנימי שיש לאדם שמתוכה היא יוצא ואליה הוא חוזר?
הרבה פעמים הטעות שלנו היא שאנחנו מציבים זה מול זה את ערכי היהדות, ערכי הנצח של תורת ישראל, ומנגד - את הערכים המודרנים או הפוסט מודרנים. והאדם, בנקודות הדילמה שבחייו צריך לבחור האם הוא מתחבר או לוקח, את אלה או את אלה?
וכאמור בעיני לא זאת השאלה. השאלה היא מה המקדש הפנימי של האדם? מה הנקודת האמת הפנימית ביותר שנמצאת בתוכו? מה הבית? מאיפה הוא יוצא ולאיפה הוא חוזר? האם הבית שלנו, המקדש הפנימי שלנו, זה עולם התורה וערכי התורה, שהם ערכי נצח, וממילא מתוכם אנחנו יוצאים למפגש, להתמודדות, לחיכוך עם הערכים המודרנים והפוסט מודרני, וחוזרים בחזרה אל התורה לברר את אותם ערכים לאורה, וממילא התנועה היא של יציאה וכניסה פנימה. יציאה וכניסה פנימה. מעין רצוא ושוב כזה. או שכאמור אנחנו מציבים זה מול זה? וכאמור כל הזמן אנחנו בדילמה האם להכריע בין השניים.
על מרן הרב קוק מסופר סיפור קצר, אמירה שמובאת בשמו, שהוא פעם התבטא ואמר שהוא מעולם לא יצא ממקדשו הפנימי. ומי שמכיר קצת את הרב קוק ואת פעילותו לא רק התורנית אלא גם פעולתו הציבורית למען קיומו של עם ישראל בארצו, יודע שהרב קוק נפגש והתחכך והתמודד הרבה עם הערכים שהעולם המודרני דאז הביא לעולם. והרב קוק בכל המפגש הזה בכל ההתמודדויות האלו מעולם מעולם לא זז כדבריו ממקדשו הפנימי.
