מהנעשה בחותם
עדותה של לוחמת בחצאית

עדותה של לוחמת בחצאית

טופז גולדנברג התגייסה לחיל האוויר כחוזרת בתשובה טרייה, וגילתה לתדהמתה כי השירות הצבאי מתנגש פעם אחר פעם עם זכויותיה הדתיות. כתבתה של חגית רוזנבאום מתוך עיתון בשבע

הבנות הדתיות שראו אותה ברחוב לבושה במדי צה"ל, כולל חצאית בצבע חאקי, היו בטוחות שהיא הכתובת האידיאלית.

גם חיילת, גם דתייה – היא בוודאי תוכל לענות על השאלות הרבות שהציפו אותן לקראת האפשרות של גיוס לצה"ל.

אבל כשניגשו אליה והחלו להתעניין בשירות הצבאי ובאפשרויות השונות, החיילת עם מדי חיל האוויר הבהירים הפתיעה אותן: "זה באמת היה לא נעים מבחינתי, כשאני הולכת ככה עם המדים", מספרת החיילת לשעבר טופז גולדנברג, "אבל אמרתי להן בפירוש – אל תתגייסו".

'בת חיל' – הבטחות לחוד, מציאות לחוד

סיפורה של טופז, רק בת 21, מקפל בתוכו אולי את כל קשת הדילמות של הבת הדתייה מול השירות בצה"ל. היא עברה אמנם את אחד המסלולים הפחות סימפטיים לבנות דתיות בצבא, אולם למי שמשוחחת איתה היום היא מסבירה ברהיטות ובנחרצות מדוע בכל מסגרת צבאית, גם במסלולים מותאמים כביכול, הבת הדתית לא יכולה למצוא את מקומה הנכון.

ההתמודדות שעברה במהלך השנה ומחצה שעשתה בשורות צה"ל, התאפיינה בנחישות נדירה, שאחרי מאבקים רבים עזרה לצלוח התנגדויות של מפקדים ודרגים גבוהים. טופז, שהייתה אז חוזרת בתשובה בתחילת דרכה, לא הסכימה לוותר על קוצו של יו"ד בנוגע לזכויותיה הדתיות, בפרט בתחומי צניעות הלבוש וצניעות שבינו לבינה, שהם אולי הקשים ביותר להתמודדות במסגרת הצבאית.

את חייה החלה כבת למשפחה חילונית בעיר אריאל, ואת לימודיה עשתה בתיכון אורט בעיר. לציבור הדתי-לאומי נחשפה במסגרת עבודתה כנערה בחווה טיפולית לרכיבה על סוסים 'מעלה ישראל', סמוך ליישוב ברקן בשומרון. "עבדתי שם עם ילדים ובעלי חיים, ונחשפתי למשפחות דתיות מהאזור שהגיעו לחווה. הייתי גם בבית הספר ביקיר. דרך זה הכרתי את החינוך הדתי – ראיתי את התום של הילדים, השמחה. איך מגיל קטן הם יודעים מה זה להיות יהודי. הסתכלתי על הילדים האלה וידעתי שאני רוצה שגם הילדים שלי יגדלו בצל התורה".

התחושות היתרגמו לרובד מעשי יותר בכיתה י"ב, כאשר טופז קיבלה על עצמה שמירת שבת כפי יכולתה. עם סיום התיכון פנתה לשנת שירות (ש"ש) – מדובר בדחיית השירות הצבאי בשנה על מנת להתנדב בקומונה במקום מסוים בארץ. את השנה הזאת החלה בעיירה ירוחם, כשהיא נדרשת להתגורר בדירה אחת עם המתנדבים והמתנדבות החילונים האחרים. "שם הבנתי שאני על פרשת דרכים", היא משחזרת, "הבנתי שעליי להחליט אם אני בוחרת בתורה, או ממשיכה בחיים כרגיל". ההתמודדויות כללו בין השאר מגורים עם בנים, לבישת חצאית ועוד. טופז ניסתה למצוא דרכים להישאר בשירות בלי להתגורר בקומונה, "אבל הרגשתי שה' סוגר לי את כל הדלתות שניסיתי לפתוח בעניין הזה. הבנתי שה' אומר לי: תבחרי מה את רוצה, זה בידייך. החלטתי שאני בוחרת בה'".

באותו שבוע, באזור חג החנוכה, היא עזבה את ירוחם. "התלבטתי הרבה אם להישאר או לעזוב, אבל מבחינה דתית הכול הסתבך לי". את הבגדים הלא צנועים השאירה מאחוריה בדירת השירות, וכשחזרה הביתה לאריאל יצאה עם אמה למסע קניות של חצאיות ובגדים צנועים. "אפילו לא ידעתי איפה קונים בגדים כאלה", היא מחייכת.

השלב הבא היה פנייה למשרד הביטחון, בהודעה לפיה היא עזבה את שנת השירות ויש לשלוח לה צו גיוס חדש. באותה תקופה התלבטה טופז ארוכות אם להתגייס לצבא או לא. "בדקתי את העניין. דיברתי עם מדור 'בת חיל' בצבא (מדור ייעודי למתגייסות דתיות, ח"ר) והיה נראה שזה לא מתנגש עם ערכים דתיים. לא ידעתי אז שלפי ההלכה חד משמעית אסור לבת להתגייס. לפי הפרטים באתר האינטרנט שלהם זה היה נראה בסדר".

על סמך התיאורים המבטיחים שקיבלה מ'בת חיל', לפיהם השירות דרכם יותאם לצרכיה הדתיים, החליטה טופז להתגייס דרך המדור. "ראיתי בגיוס לצה"ל תרומה ושליחות", היא מנמקת את בחירתה, "וגם חששתי לצאת לאור בבת אחת בקטע הדתי, אז אמרתי שלפחות לצבא אני אתגייס". אולם הבטחות המדור החלו להתפוגג בזו אחר זו, ככל שהתקדמה טופז במסלול הצבאי. "בהתחלה רצו להציב אותי במ"צ (משטרה צבאית) מעברים, אבל סירבתי כי זו טירונות מעורבת. פניתי לבת חיל, שם הם מציעים תפקידים כמו מדריכת שריון, שגם שם יש טירונות מעורבת. העבירו אותי להיות מפקדת בגדנ"ע, היום אני יודעת שזו גם טירונות מעורבת. בכלל, יש נטייה לחשוב שחיל חינוך זה בסדר לדתיות, אבל זה לא". לבסוף לא היו הקצאות למקומות שהובטחו לה כבת דתית, והיא שובצה בגיוס כללי לחיל האוויר.

בשיבוץ לא הוסבר לה שמשמעות הגיוס הכללי היא שצה"ל יוכל להציב אותה בכל תפקיד שהוא בחיל. "יש שם 120 קורסים. זה יכול להיות גם מ"כית, שזו טירונות מעורבת, וגם אי אפשר ללבוש חצאית בכל מהלך השירות". במבט לאחור, טופז מגלה את הכשלים בהתנהלותו של מדור 'בת חיל', שעושה מאמצים רבים לשכנע בנות דתיות להתגייס לצה"ל: "אין שם שום הסברה. יש להם רשימה של מקומות לבנות דתיות, אבל למעשה המקומות הללו לא ראויים לבנות דתיות".

לאחר השיבוץ לחיל האוויר, החלה בטירונות 02 – טירונות נפרדת לבנות. "היינו שם קבוצה של בנות דתיות, אבל היה לי מפקד גבר, דבר שמאוד הקשה עליי. הייתי צריכה אישור מיוחד לא להשתתף במד"סים, כי לא רציתי להתאמן עם גברים". לאחר הטירונות הוצגו בפני הבנות התפקידים השונים שמחכים להן בחיל האוויר, שכאמור לא בדיוק התאימו לשומרות מצוות. "מרגע שמתגייסים, אין למדור בת חיל בעצם שום סמכות לעזור לנו, הם לא יכולים למשל להעביר אותנו לתפקיד אחר. חברה שלי שהתקשרה אליהם לבקש עזרה, אמרו לה שהסמכות שלהם היא עד הגיוס. עכשיו רק הרבנות הצבאית יכולה לעזור לה. את בעצם ננטשת, את כמו כל חייל רגיל שמגויס לחיל האוויר".

טופז מסבירה כי על אף שהייתה בתהליכי תשובה מתקדמים, עדיין לא חלחלה בה ההבנה שהשירות הצבאי אסור לה הלכתית, ורוח ההתנדבות שתמיד פיעמה בה הפיחה בה מוטיבציה להמשך תהליך הגיוס: "לא ידעתי כלום, לא ידעתי מהי דעת תורה, מה עם ישראל באמת צריך ממני בתור אישה. חשבתי שהעיקר שאני תורמת לעם ישראל, לא משנה איך. אבל גם מי שרוצה לתרום לעם ישראל הכי טוב שאפשר", היא רומזת לבנות הדתיות, "בלי הדרכה של תורה – תגיע למחוזות הלא נכונים".

חמש בנות, שבעים טכנאים

בסיום תהליך השיבוץ, נשלחה טופז לקורס טכנאי מסוקים. "בשלב זה הבנתי כבר שהצבא זה לא בדיוק בשבילי". היא פנתה למפקד שיעלה אותה לוועדת דת, דרכה יכולות בנות דתיות לקבל שחרור מהצבא. המפקד שכנע אותה לא לפנות לוועדה, והבטיח לה שתסתדר בקורס. טופז סיימה את הקורס והוצבה בטייסת בשירות סדיר כטכנאית מסוקים.

"צריך להבין שהטייסת היא מקום קיצוני מבחינת התנאים הדתיים", היא מסבירה, "דתיות בדרך כלל לא נמצאות שם. אבל חשוב לי להבהיר: לא משנה איפה את נמצאת, זה עדיין לא בסדר שאת בצבא. אם גדולי הדור אמרו שבאופן גורף אסור לבנות להיות בצבא, אז יש פה עניין גדול של ערך הצניעות של האישה מול הרצון שלה לתרום. ולכן לא משנה אם התנאים יותר או פחות נוחים לבת הדתית בצבא. השאלה היא איך אני כאישה יהודייה תורמת לעם ישראל על פי הדרכת התורה".

את לא מרגישה שתרמת למדינה בשירות הצבאי שלך?

"ברור שעזרתי למדינה", היא אומרת, "לא בזבזתי שם אף יום לריק. אבל בטווח הארוך – לא קירבתי בזה את הגאולה. זה בכלל לא תפקידי להיות שם". טופז סבורה שאפילו הנראות של בת דתית במדי צה"ל טומנת בחובה אחריות ציבורית לא פשוטה: "נגיד שאני בתרבות תורנית – המקום הכי דתי לבנות בצבא. גם אז יש עליי אחריות ציבורית, כשאני עולה למשל לרכבת עם המדים. מישהי רואה אותי ואומרת: גם אני יכולה. אחר כך הצבא תוקע אותה בתפקידים שהיא לא יכולה לצאת מהם. צריך להבין איזו אחריות יש על מי שהולכת כך עם המדים".

חוויותיה בשירות הסדיר לימדו אותה גם שהקושי בשירות המעורב של בנים ובנות אינו קשור דווקא לסוגיות דתיות, וקשור גם קשור לבעיות תפקודיות-מקצועיות של הצוותים. "הבנים לא שמחו בכלל כשהגעתי לטייסת, באופן מוצדק לגמרי. פיזית, אני לא יכולה לעבוד כמו שהם עובדים. אני לא יכולה להבריג דברים כמו שהם, לסחוב כמוהם, ככה זה. אצלנו למשל אסור היה לבנות להביא טילים, כי זה מסוכן להן לסחוב. היה ברור שהבנות שם רק לשם המטרה שיראו שיש פה נשים, למטרה שוויונית. זה לא באמת מועיל למערכת".

טופז זוכרת את עצמה נזקקת לעזרת הבנים במשימות שונות במהלך העבודה הטכנית: סחיבות, טיפוס למקומות גבוהים תוך כדי צורך לבצע פעולה נוספת, "הבנים היו רגילים לעזור לבנות בנוסף לעבודה שלהם. הם היו מתורגלים בזה".

בעיה נוספת בנושא המגדרי הייתה קשורה לעצם השהייה המשותפת והאינטנסיבית של מיעוט נשי בתוך רוב גברי. "היינו חמש בנות מתוך שבעים טכנאים. להיות בנוכחות גברית 24/7 זה לא נוח לאף אישה, לא רק לי כדתייה. דיברנו בינינו הבנות שקשה לנו עם זה, להיות מיעוט. לא תמיד היינו ביחד, ואז זה להיות יום שלם בת יחידה רק עם גברים. זה מאוד מקשה. למרות שאני הקפדתי שלא יגידו לי שום דבר שלא מתאים".

איך התמודדת עם הקושי של להיות בחורה דתית בחברה גברית בלבד?

טופז מתארת מחיר אישי כבד שגזרה על עצמה על מנת להתמודד עם נסיבות השירות שנקלעה אליהן: "בהפסקה, למשל, כשכולם ישבו במועדון, לא ישבתי איתם אף פעם. ישבתי בחוץ וקראתי ספר. בכלל, בקושי דיברתי עם אנשים בטייסת. בשעות העבודה לא דיברתי מעבר לתחום המקצועי, ובשעות שאחר כך גם לא דיברתי איתם. בשעות העבודה הייתי פשוט שומעת המון שיעורים באוזניות. מעולם לא ישבתי איתם בשק"ם. הייתי בבדידות כזאת. כשאתה לא מדבר עם אף אחד – אתה פשוט בודד". רק פעם אחת, היא נזכרת, הבדידות שברה אותה, והיא הלכה לדבר עם אחד החיילים.

הבדידות הקרינה גם על השבתות בבסיס: "בשבתות הייתי מקדשת לעצמי לבד בחדר, אוכלת לבד. לא יכולתי לאכול עם כולם בחדר אוכל, כי אני לא אשב לבד עם כל הבנים שם. מצד שני, לשבת לבד זו לא אווירת שבת. הייתי יושבת בשבת ובוכה, ואז כועסת על עצמי שאני בוכה בשבת". אווירת השבת, היא מציינת, היא פער נוסף שקיים בין היחס לחיילים דתיים לאי-היחס לצורכי החיילות הדתיות. "הייתי במחנה רמון. בחורי ישיבה מהאזור היו מגיעים להשלים מניין לבנים, אבל לבנות הדתיות לא היה כלום, זה לא נחשב בכלל. הרבה פעמים הייתי יחידה בעזרת הנשים. זו מציאות מאוד בודדה".

הבטחה נוספת שמוצגת לדתיות המבקשות להתגייס, היא ימי עיון תורניים אחת לחודש. גם הבטחה זו, מתברר, לא בהכרח ממומשת על ידי המפקדים בשטח. "הצבא מתחייב לדאוג לעולמה הרוחני של הבת במסגרת ימי עיון פעם בחודש, זה על פי פקודות מטכ"ל. בפועל, המפקד בהתחלה לא הרשה לי לצאת. הייתי צריכה להתקשר לרבנות, שידברו עם המפקד וישכנעו אותו".

השירות המעורב הוביל אותה כאמור גם למאבקים חזיתיים מול המפקדים. אחד המשמעותיים שבהם נגע לסידורי הלינה. חדרי הכוננות, שבהם לנו החיילים, היו מופרדים זה מזה בדלת עם מנעול ביניהם. "אבל אני אמרתי למפקדים שלי שאין סיכוי שאשן תחת קורת גג אחת עם בנים". המפקדים לא קיבלו את טענתה, והוויכוחים מולם היו ממושכים. טופז, נחושה בדעתה, הגיעה למפקד בכיר יותר, ולבסוף אושר לה לישון במקום אחר.

"הרבנות הצבאית מוגבלת"

מאבק נוסף שלה נגע לצניעות הלבוש. "בקורס לא הייתה לי חצאית ב', ולהשיג אחת כזו זו פרוצדורה שלמה: צריך לעבור דרך מש"ק דת, רב הבסיס, האפסנאות שצריכים להנפיק את החצאית. זה לקח המון זמן. אבל אני לא הסכמתי לרדת ממדי א' (שכללו חצאית, ח"ר) עד שיביאו לי חצאית. בעיקרון אסור לעשות שום דבר עם מדי א', אבל רק כשהייתי צריכה לעשות שמירה ועליתי עם מדי א' למרות שאסור, הביאו לי את החצאית של מדי ב'".

לאחר הקורס, עם ההשתלבות בצוות הטכני של חיל האוויר, נתקלה טופז בבעיית לבוש נוספת: הסרבל. "יש שלב שטכנאי צריך לעבור לסרבל. התווכחתי איתם בהתחלה, אמרתי שכל עוד אנחנו לא במבצעי, אז ברגע שנגמרת העבודה במוסך אני יורדת מסרבל לחצאית. הם לא הסכימו, דרשו שאהיה עם סרבל כל היום, כמו כולם. התעקשתי על זה שאעבור לחצאית מדי ב'. זו הייתה פרוצדורה שלמה, אבל מגיע לי על פי פקודות מטכ"ל לעבור לחצאית". חיילות דתיות אחרות שראו את מאבקה, ניגשו אליה והביעו את הערכתן לעמידתה על הדרישה לחצאית.

כלומר, גם על מה שהגיע לך כחיילת דתייה על פי הפקודות, מימי עיון ועד חצאית, היית צריכה להיאבק מול המפקדים?

"כן, זה כל הזמן להיות בוויכוחים, בעקשנות, לעמוד על שלך. כל דבר הייתי צריכה להשיג בכוח. זה לא טוב לנפש, בטח לא לנפש האישה, להיות כל הזמן בעמדה הזאת. זה פיתח בי מידות לא טובות שהיה לי קשה אחר כך להתנתק מהן", היא מודה בגילוי לב, "הייתי חוצפנית, עקשנית, מחוספסת. זה היה ניכר עליי גם אחרי הצבא. המאבק גבה ממני מחיר יקר בתחום המידות". טופז מדגישה, אגב, שהתלונות שלה מעולם לא נגעו לעבודה עצמה, "הייתי החיילת הכי טובה. רק על הדברים האלה, שהיו לי מהותיים, התלוננתי".

הרבנות הצבאית לא עזרה לך?

"פניתי לרבנות שיעזרו, אבל הם גם מוגבלים. הם ניסו לעזור, אבל בנות דתיות צריכות לדעת שאין להן הגנה של מאה אחוז בצבא".

רק כשחבריה לשירות יצאו ליום כיף בפארק המים 'ימית 2000' והיא ויתרה מטעמי צניעות, הבינו המפקדים שדרישותיה של טופז כנות. "פתאום הם הבינו שזה אמיתי, כי שילמתי על זה מחיר חברתי, הפסדתי יום כיף". גם במקרה נוסף, היא מתארת, המפקדים שהכירו אותה כבר, הבינו יותר ללבה. היה זה באחת הפעמים כאשר נשלחו לבסיס אחר, שם ישנו החיילים בבניין מעורב. טופז התקשרה בבכי למפקד שלה: "אין סיכוי שאני נשארת פה, תחזירו אותי". "הם היו חסרי אונים, זה זעק שאני לא שייכת לשם. הם לא עמדו בזה". גם בשבתות, היא מספרת, הצוות השתדל להתחשב בה כשניתן ולא קרא לה לרדת לעבודה סתם. הם גם אפשרו לה ללכת לבית הכנסת בליל שבת. "היה ברור לכולם שאני פה בטעות, ומתישהו אצא".

בשלב מתקדם יותר הגיע ניסיון שכבר עבר את קצה גבול היכולת שלה. "זה היה מקום שבו המגורים והמקום שבו אני ישנה הוא בעצם משרד שקצינים נכנסים אליו כל הזמן". טופז סירבה לישון בתנאים כאלה, והחלה לצאת ל'יומיות' אצל סבה וסבתה שהתגוררו בסמוך. המאבק מול מפקדיה בסוגיה הזאת הלך והחריף. טופז מעדיפה לא לפרט את כל השלבים במאבקה, אולם מוכנה לומר שהוא כלל עימות משפטי מול הצבא ועונשי ריתוק. "לא ויתרתי, עשיתי הכול כדי לא להיות במגורים עם הקצינים".

התחושות הקשות מאז צפות בה שוב, ומתוך ניסיונה היא חוזרת על האזהרה לאחיותיה למגזר: "אתה כל הזמן צריך להילחם, להיות ער, לא להישבר מול המערכת הצבאית. זו מלחמה יומיומית, כי כל פעם צצה בעיה חדשה, בטח לנשים. את במלחמה תמידית עם צה"ל, ומכל כיוון זה סותר מהותית את הגדרים של להיות שומרת תורה ומצוות".

פרשת הלינה במגורי הקצינים ממחישה מבחינתה ביתר תוקף את חוסר האמינות בהבטחות של צה"ל לבנות הדתיות, כמו גם לבנים הדתיים. "אני זוכרת בבירור שלפני שהתגייסתי ממש אמרתי לעצמי: 'יש פקודות השילוב הראוי, יהיה בסדר'. אבל בפועל, ממש אי אפשר לסמוך על זה. הפקודות האלה לא באמת נאכפות. בסוף זה האנשים בשטח, וכשכל הסביבה לא שומרת הלכה – זה חוק שמפרים אותו, כמו כל חוק. אי אפשר כדתיים להסתמך על הפקודות האלה, זה לא קיים בשטח. הן גם מתבטלות בהרבה מקרים, כמו כוננות וכדומה. אם האנשים בשטח לא רוצים – הפקודות האלה לא יישמרו".

במקביל למאבקים היומיומיים, ניסתה טופז במהלך אותם חודשים לפנות לרבנות הצבאית כדי שיעלו אותה אל ועדת הדת. יצוין כי לאחר שלושה חודשים בצבא, רשאית החיילת הדתית להחליט כי השירות אינו מתאים לה, ואז היא זכאית לעלות לוועדת הדת של הרבנות, שתדון בשחרורה. "המפקדים כל הזמן אמרו לי: אין לך למה לעלות, הוועדה ממילא לא תשחרר אותך. אחד המפקדים אפילו כעס עליי בקטע האידיאולוגי שאני לא רוצה להיות בצבא. הוא נאם לי על בחורי הישיבות שמפסידים מזה שהם לא הולכים לצבא".

העימות החריף מול הצבא נמשך, ובשלב מסוים היא יצאה הביתה שלא על מנת לחזור. שחרורה הסופי מצה"ל הגיע לבסוף לא כתוצאה ישירה מוועדת הדת, אלא על רקע המאבקים שניהלה מול הצבא. טופז מדגישה כי ועדת הדת אינה פתח מילוט מהיר ונגיש כפי שהבנות עלולות לחשוב: "אל תיקחו את זה בחשבון, זה כמעט לא קורה", היא מזהירה, "הדרך לשם ארוכה ומייגעת, וקשה לצאת בקלות מהצבא דרך הוועדה".

לתרום לעם ישראל באמת

שנה וחודשיים לאחר גיוסה לצה"ל, בתיווך הרבנות הצבאית מול גורמי הצבא, השתחררה טופז סופית מהשירות הצבאי.

איך הרגשת עם קבלת מכתב השחרור?

"התחושה הייתה של הקלה עצומה, ושמחה שאני פועלת על פי התורה. המאבק שלי לא היה אישי נגד הצבא. כלומר, ברור שזה נגע לי אישית, אבל זה קודם כול נובע מכך שאני חושבת שבנות לא צריכות להיות בצבא".

לאחר השחרור בחרה טופז להעמיק את לימודי היהדות, ופנתה ללימודים במדרשת 'בינת' בשבות רחל. "רציתי ללמוד תורה, להעמיק את עבודת ה' שלי. לראות איך באמת אני יכולה לתרום לעם ישראל ומדינת ישראל. אני רוצה לתרום, אבל מתוך תורה, ממקום אמיתי שעוזר לכלל". בשנה זו היא עושה שנת מדרשה נוספת במדרשה ביישוב יצהר.

החוויה הקשה שנצרבה בה מהשירות הצבאי, עוררה בה תודעת שליחות עמוקה ביחס לבנות הדתיות שמבקשות להתגייס. מעת לעת מגיעות אליה פניות ממחנכות או מדריכות של שמיניסטיות, וגם מהבנות עצמן, שמבקשות ממנה להביע את עמדתה בנושא הגיוס בעקבות סיפורה האישי. טופז נענית ברצון, ואף הכינה מערך תשובות לטענות שעולות בשיח האקטואלי הזה בתוך המגזר הדתי.

ישנה טענה כי גם השירות הלאומי אינו מסגרת מוקפדת מבחינת צניעות, ועל כן אין לו עדיפות על פני הצבא.

"אני כל פעם מחדש לא מבינה את הטענה הזאת", היא תמהה, "מה התשובה בזה? הפתרון הוא לא הפקרות מוחלטת. אם לא טוב בשירות לאומי – אז הפתרון הוא ללכת לצבא? צריך לפעול לתיקון מה שמקולקל. בנות נוטות ללכת לכיוון הזה, של הפקרות כללית. אני לא מבינה למה".

מה את אומרת לבנות שרוצות באמת ובתמים לתרום דרך המסגרת הצבאית, במידה שווה לחילוניות?

"אני בטוחה שהן באמת רוצות לתרום למדינה, אבל יש בלבול מה נכון ומה לא. מפריע לבנות שאומרים להן שהן לא מסוגלות למשימות בצבא. זה לא נכון שהן לא מסוגלות – למעט תפקידים קרביים, אבל השאלה מה התפקיד האמיתי שלך כאישה. חשוב לי להדגיש: אני לא נגד הצבא, אני בעד צניעות. הצבא הוא מקום מדהים וחשוב לעם ישראל, הצבא הוא מחנה קדוש, מחנה ה' – הוא לא יכול לסתור דברי תורה".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה לטענות שהועלו בכתבה על תפקודו של מדור 'בת חיל': "מדור בת חיל פועל כשבע שנים ועוסק בגיוס הבת הדתייה. בשנה האחרונה הוקם מדור ש"י (שירות ייחודי) ביחידת מיטב שכל מטרתו למקד את השירות לאוכלוסיות ייחודיות ובהן בנות חיל. צה"ל מעוניין לגייס ולשלב את הבנות הדתיות בצורה היעילה והמשמעותית ביותר, ולכן פועל לתת להן את המענה המתאים.

"מדור בת חיל במיטב יחד עם מוקד אלומה מלווים את המועמדת לשירות טרם גיוסה בתהליך הגיוס, קבלת החלטות והסברת המסלול. בנוסף מתבצעות פעילויות שונות בשיתוף ארגון אלומה כגון כנס בת חיל המתקיים כל שנה, ימי עיון, גדנ"ע ייעודית, 'שבת מתלבטות' והסברה בבתי ספר.

"במקרה הנ"ל נעשו מאמצים רבים מצד מפקדיה של החיילת בחיל האוויר ומצד הקצינה ברבנות האחראית על חיילות דתיות בשירות, לסייע לה במהלך שירותה ככל שניתן. החיילת לוותה גם על ידי רב היחידה, אפשרו לה לגשת לוועדות ת"ש ודת ללא עיכוב ואף הועברה תפקיד ושובצה על פי בקשתה בבסיס פתוח על מנת שתוכל לצאת כל יום הביתה ולקיים אורח חיים דתי".

 

לכתבה המקורית בערוץ 7:

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/338679