מדי פעם אנו מתבשרים על גורמים "למען השבת", המעלים יזמות בשם האחדות הלאומית והסובלנות לתת הגדרות חדשות ל"שבת ישראלית", בה כל אדם עושה כהבנתו ומגדיר את השבת כראות עיניו.
השפה – שפה נינוחה ומכבדת. המפגשים – מחויכים ומצולמים. אבל התוכן הרסני. לא פחות.
למושג שבת יש הגדרות, שאינן ניתנות לשינוי בידי אדם, כיון שהן נצחיות ואלוקיות. יכולים אדם או קבוצה לאמץ חלקים ממנה, אך לא לשנות את עצם הגדרתה, הן העקרונית והן המעשית.
יזמות אלה מצטרפות למאמצים הולכים וגוברים של פגיעה בפרהסיא היהודית של מדינת ישראל, הנעשות בחלקן תוך מאבק כוחני ובחלקן האחר במתק-שפתים ולשון חלקות, תוך הפרחת סיסמאות "אחדות", המפתות ומאחזות-עיניים.
הרצל בחזונו הידוע, באלטנוילנד, מתאר כיצד בעיר החדשה בירושלים, לא רק בעתיקה, פוסקת תנועת כלי הרכב והחנויות נסגרות. ביאליק, המשורר הלאומי ניסח את היחס לשבת בפרהסיא במובנה ההלכתי
"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו", הזהיר. "בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. (…) בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא־היא התרבות". הוא גם חשש כי "סכנה גדולה נשקפת לנו שנתפלג לשני שבטים, האחד נאמן לקנייני האומה והשני פורק עול וכופר, הולך בדרכי ירבעם בן נבט. אם לא נרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום ובייחוד בעיני הדור הצעיר, נבול ניבול, לא תהיה לנו תקומה".
הראי"ה קוק, אשר בשמו מתיימרים לעתים גם בנושא זה – היה גדול הלוחמים למען שמירת השבת בפרהסיא, אפילו בקיבוצים חילוניים. יחד עם ראשי המזרחי דרש מהנהלת הקק"ל להכניס סעיף בחוזה ההחכרה למתיישבים באדמותיה, כי ישבתו בפרהסיא "מכל עבודות בנין ומלאכה ומכל עבודות שדה וכרם ומפעלי תעשיה ומסחר ונסיעות". בפועל, קבלה הקק"ל סעיף זה, בהשמטת המילה "נסיעות" מה שכמעט גרם לרבנים מימון ובר אילן, ראשי המזרחי, להילחם נגדה.
הראי"ה היה זה שהפעיל את כל כח השפעתו, וניסח את החוק לשמירת שבת בפרהסיא בתל-אביב יפו, שהתקבל בידי דיזנגוף והועד "בכל שטח תל אביב בתור עיריה עברית בא"י יש לקדושת השבת גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיא וצבוריות".
בעקבות תל אביב, דאגו נציגי המזרחי בכל המועצות המקומיות לאימוץ אותו החוק, אשר נהג במשך עשרות שנים גם לאחר קום המדינה, עד שהחלו בשנים האחרונות לפרוץ אותו.
כמו רובם של האישים הבולטים בימים טרום-מדינה (בנוסף על הנזכרים רבים מאוד נקטו בתפיסה זו), שבחייהם הפרטיים לא שמרו מצוות, אך הכירו בערכן הלאומי, כך רובו הגדול של הציבור היהודי במדינת-ישראל. הציבור מכיר בערכה הקדוש של השבת כפי שנצטוינו בה בתורה, גם אם אינו שומר את כל הלכותיה. אל לנו להתפתות בידי קומץ קטן ופעלתני, הממומן בתקציבי עתק, ואשר מגמתו להרוס את מה שעוד נותר מהפרהסיא היהודית של מדינת ישראל. אדרבא, יש לעודד ולפתח יזמות שיגבירו וינכיחו את יהדותה של המדינה בפרהסיא, ובראשן – שמירת השבת הציבורית במסחר ובתחבורה.
